באנר סרטון ראשון
שאלה 1: מה מההיגדים הבאים נכון?
הפרעת קשב נעלמת עם השנים.
רק ילדים עם תסמינים חמורים מאד ממשיכים לסבול מהפרעת קשב בבגרות.
הפרעת קשב היא מצב נוירו-התפתחותי שהתבטאותה תנודתית ומשתנה במהלך השנים.
הפרעת קשב נגרמת כתוצאה מאופי חלש ומחוסר מוטיבציה.
שאלה 2 : מדוע אבחון הפרעת קשב במבוגרים מורכב יותר מאשר אבחון הפרעת קשב בילדים?
לפי הקריטריונים של ה-DSM-5 צריך לבחון מידע מהילדות, ועבור מבוגרים רבים אין מי שידווח על התסמינים בילדותם.
אצל מבוגרים רבים התמונה הקלינית מטושטשת ע"י אסטרטגיות להתמודד עם תפקודים ניהוליים לקויים.
למבוגרים שכיחות גבוהה של תחלואה פסיכיאטרית או נוירולוגית שגורמות בפני עצמן לקשיי קשב.
כל התשובות נכונות.
שאלה 3 – תיאור מקרה:

ד"ר נ.ש., בת 60, פרופסור לרפואה פנימית, מנהלת מחלקה בבית חולים גדול. נחשבת לחדשנית, חדה ואנרגטית במיוחד. בשנים האחרונות לאחר ירידה מסוימת באינטנסיביות העבודה הקלינית וריבוי משימות ניהוליות הדורשות סדר וארגון, היא חשה קושי למקד קשב בישיבות ארוכות, שכחה של משימות אדמיניסטרטיביות, ועומס נפשי מתמשך - קשיים המפריעים לה מאד, והיא מתלבטת אם ייתכן שהיא סובלת מ ADHD שלא אובחנה מעולם.

מהו ההסבר המתאים ביותר למקרה זה?
בגיל 60 לא ייתכן שהפרעת קשב עדיין פעילה, ולכן ניתן לשלול אבחנה זו.
ההסתמנות מתאימה להפרעת קשב בבגרות: ההפרעה נמשכת גם לעשורים המאוחרים, הביטוי משתנה (אי-שקט פנימי וסובייקטיבי על פני הסתמנות מוטורית), ואסטרטגיות פיצוי עלולות להישחק — ולכן יש מקום לאבחון ADHD גם בגיל 60.
מכיוון שנ.ש. הצליחה מקצועית והגיעה לעמדות בכירות, לא ייתכן שמדובר ב-ADHD.
התסמינים נובעים בהכרח מירידה קוגניטיבית הקשורה לגיל ולמנפאוזה, ולכן אין הצדקה לשקול הפרעת קשב.
אנא ענה על כל השאלות